הדוד ברנרד מקרקוב

נולדתי וגדלתי בשכונת מעוז אביב, בפאתייה הצפוניים של העיר תל אביב, 'מעבר לירקון'. הייתה זו שכונה של אנשי קבע וכוחות הביטחון וממזרח לשכונה, שכנה שכונת הדר יוסף, אשר אכלסה בעיקר עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה. בשכונת הדר יוסף התגוררו הדוד ברנארד הלפרין, קרוב משפחתה הרחוק של אמי ורעייתו היפה שרה. שניהם היו ניצולי שואה בגיל מתקדם, חשוכי ילדים, ובבעלותם הייתה חנות צמר שניצבה בחזיתה של דירה קטנה, שבצמוד לה הייתה חצר לא גדולה.

שכונת מעוז אביב הייתה כבועה ייחודית בתוך סביבה אורבנית בועטת ומתפתחת. הייתה זו 'שמורת טבע אנושית' אשר ניסתה, בכל מאודה, לשמור על צביונה הייחודי במציאות משתנה, פיזית וערכית. מסביבה היו כבישים ומכוניות וירידים, ופארק שעשועים, ופארק עירוני ובתי כנסת, אך הכביש הטבעתי שהקיף אותה, חצץ, פיזית וסמלית, בינה לבין העולם שהתנהל סביבה. בכביש הטבעתי הזה צעד מדי בוקר הדוד ברנארד, שהיה מלווה בכלבו טימי. נתקלתי בו מפעם לפעם, כשיצאתי בבוקר במרוצה בדרכי לבית הספר, נושאת ברישול את הילקוט הכבד על גבי ואוחזת בידי כריך שהוכן בחופזה. הדוד ברנארד צעד בצעדים מהירים, בארשת פנים רצינית, מרוכז כל כולו במחשבותיו ומנותק כליל מהנעשה סביבו. דומה שכלבו התאים את עצמו לבעליו וצעד לצדו מבלי לסטות ימינה או שמאלה ומבלי להתפתות לכלבים אחרים ולגירויים אחרים שארבו לו בצדי הדרך. הוא לא שעה, למשל, אל כלבתה של השכנה, שטרחה תמיד להפגין את נוכחותה בנביחות צורמניות, והתעלם כליל מהחתולה המנומרת שנברה תדיר בפחי האשפה, תוך שהיא מיללת לעברו בעצבנות.

ברנארד, במילותיה של אימא, היה 'משם'…הוא היה אדם כבן 60 לערך, גובהו ממוצע וגופו אתלטי. בעברו, היה ספורטאי מצטיין ופעיל באגודות הספורט של עירו, קרקוב. את כל משפחתו, אשתו וארבעת ילדיו, שכל בשואה. הוא תמיד חזר ואמר, בכל הזדמנות ובגאווה לא מוסתרת אשר לא התעמעמה למרות החורבן והשואה הפרטית שלו: 'אני מקרקוב', ללמדך שהגיע ממקום מיוחס, שלא כמו יהודי וורשה או היהודים הכפריים…אך מעולם לא ראיתי חיוך על פניו…הדוד ברנארד היה נשוי לשרה, אישה יפה ואצילית, אף היא ניצולת שואה, אשר הייתה צעירה ממנו בשנים רבות. בני הזוג היו חשוכי ילדים. כאשר נפגשו ונישאו, לאחר החורבן הגדול, כבר היו בגיל מתקדם ולא הביאו ילדים לעולם. הכלב טימי, היה הצלע השלישית במשפחתם והיה להם כבן…מדירתם הקטנה והדחוסה בהדר יוסף, הסמוכה למעוז אביב נדף ניחוח אירופאי של ספרים ותרבות ופסנתר, ואני נמשכתי לדירה הקטנה ולאי הסדר הקסום ששרר בה….

בחזית הדירה הייתה ממוקמת חנות הצמר עליה הייתה פרנסתם של בני הזוג. בחצר הבית הקטנה ישבו מדי יום נשות הסביבה ולמדו מפי דודתי את תורת הסריגה…ואגב כך שוחחו וצחקו, בכו והתעודדו זו ממילותיה של זו…בלקסיקון הפמיניסטי – הייתה זו 'קבוצת העצמה מגדרית' במסווה של מועדון סריגה…ועל ההנחיה ניצחה דודתי, עדינת הנפש והחכמה, שידעה תמיד לומר את המלים הנכונות, בטון הנכון ובאמפטיה, שהכילה את סיפורי החיים מכמירי הלב…והמקום היה שוקק חיים, תמיד…ואני, הילדה, כאורחת לא מוזמנת, ישבתי בפינתי כזבוב על הקיר, לא הוצאתי הגה מפי ורק אוזניי קלטו את עובדות החיים מפיהן של היושבות. מכונסת בפינתי ובידיי מסרגה אחת והסוודר הכתום הנצחי והבלתי גמור שלי, הקשבתי להן בסקרנות בלתי נדלית…שם רכשתי את השכלתי הבלתי פורמלית על מהמורות החיים. גם הנשים בעלות 'הידיים השמאליות' במלאכת יד היו מגיעות לקבל 'הדרכה'. כביכול, כדי ללמוד את מלאכת הסריגה, אך למעשה, כדי להיות חלק מ'קבוצת התמיכה' הנשית שהתרכזה סביב דודתי. על הכול דיברו שם, רק לא על מה שקרה 'שם'…על כך היה מין טאבו מוסכם ללא מלים….

פעמים רבות ניסיתי לדמיין לעצמי כיצד נראו בני המשפחה של ברנארד בקראקוב. האם הייתה אשתו גבוהה או רזה, שחרחרת או בלונדינית, רזה או שמנה, שמחה או עצובה…כל שידעתי היה, שהיו לברנארד 4 ילדים. דמיינתי ששניים מהם היו בנים ושתיים בנות, מתבגרות…לבטח היו בלונדיניות עם עיניים כחולות, כי לדוד ברנרד היו עיניים כחולות, צלולות ועמוקות כמו ים ועצב אינסופי ניבט מהן. והנערות האלמוניות הללו, שלא זכו להתבגר, לבטח אהבו לרקוד ולשחות, וקראו בעיתוני הנוער והעריצו את כוכבי הקולנוע הפופולאריים ותלו את תמונותיהם על קירות חדרן…את הבנים של ברנארד דמיינתי כילדים צעירים ושובבים, תלמידי בית הספר היסודי, שהיו סקרנים וצמאי ידע….ילדים שחדרם היה עמוס בספרים ובמטוסים מורכבים מקרטון ועל שולחן הכתיבה ניצב גלובוס אותו אהבו לסובב כדי לגלות מדינות ויבשות… אך אלו היו דמיונות וחזיונות שקדחתי במוחי, ואנחנו, כולנו, לא שאלנו את דודי ודודתי את השאלות הכואבות, שדוקרות ופוצעות כמו סכין חדה…ושתקנו…אף פעם גם לא העזנו לשאול את הדוד ברנארד את השאלה הכי חשובה, איך זה, שמכל משפחתו, דווקא הוא נשאר בחיים?

הכלב טימי הלך לעולמו בגיל הכלבי המופלג – 17. מותו סמל את הבאות. זמן קצר אחר כך, חלתה דודתי האהובה ונפטרה…הדוד ברנארד עקר מדירתו הקטנה ועבר להתגורר בבית אבות בגבעת השלושה, שם חי כמה שנים נוספות, בעצב ובמרה שחורה, עד למותו. כך הגיע הקץ העצוב על המשפחה הקטנה של זוג ניצולי השואה שנאחזו זה בזה ובחיים לאחר האסון הגדול…

בצוואתם, הורישו בני הזוג את דירתם הקטנה לעירית תל אביב כדי שיקום במקום מועדון לקשישים, והמועדון אכן פועל זה עשרות שנים. לאחרונה, דליתי כמה עדויות (שלפי כל הסימנים) המעידות על פעילותו של הדוד ברנארד כספורטאי וכפעיל באגודת הספורט בקראקוב לפני המלחמה, ואני מצרפת אותם.

היהודים בספורט בקרקוב- https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=20942 שחיבר ל' סלומון, בהפקת מט"ח.וכן כתבה על מועדוני ספורט יהודיים בקראקוב שם מוזכר הדוד ברנארד כאחד המייסדים של מכבי קראקוב וכאדמיניסטרטור שלה. http://www.eilatgordinlevitan.com/…/january_2012.pdfבתמונה- קבוצת מכבי קרקוב, 1938.

אודות המחבר

השארת תגובה