איך הגיע סבא למחנה המעצר בלטרון

                               איך הגיע סבא למחנה המעצר בלטרון? *

כתבה: ד"ר אורנה מרקוס בן-צבי

ערב ראש השנה תשכ"ה, 1964

בפעם האחרונה שהכנו יחד את קציצות הפראסה (הסיפור: 'קציצות פראסה – כרישה') בערב פסח, סיפרתי לך איך גירשו אותנו האיטלקים מרודוס, במאי 1939, דקה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואיך במקום אסון זה הפך לנס גדול, כי כל היהודים שנשארו שם, 'המיוחסים' שהגיעו לאי לפני מלחמת העולם הראשונה, הגיעו בסוף לאושוויץ.

גם בני המשפחה שלנו אשר נשארו באי נספו. בן דוד שלי שהתגורר באי אחר והיה שם יהודי בודד, גם הוא לא ניצל מהגורל האכזר. הנאצים יימח שמם, שלחו אוניה מיוחדת כדי לאסוף אותו. היית מאמין דבר  כזה?

אבל היום אני רוצה לספר לך על משהו אחר, אירוע קשה שחווינו כאן בארץ, אחרי שחשבנו שניצלנו והגענו ל'מנוחה ולנחלה', וגם הוא קרה במאי, כמו שני האירועים המטלטלים של חיי עד אז, עליהם סיפרתי לך בערב פסח. כנראה שחודש מאי הוא חודש השלימזל שלי.

בזכות מטבעות הזהב שהברחתי באגוזים בדרך לפלשתינא, הצלחנו לרכוש את החנות בנחלת בנימין, לקנות דירה קטנה בדמי מפתח ברחוב גרוזנברג, ואחרי שנה או שנתיים שהיינו כבר בארץ, הצלחנו לרכוש בית קטן ברחוב דיזנגוף.  'ביטחון לימים שחורים' קראנו לזה, ולא ידענו עד כמה צדקנו…

סבא פתח חנות בדים ברחוב נחלת בנימין והחיים שלנו חזרו, פחות או יותר, למסלולם. קשה לך לדמיין איך ייתכן שבזמן שיהודי יוון וכל יהודי אירופה הלכו למשרפות, חיו כאן היהודים בפלשתינא חיי שגרה, כביכול. אנשים בילו, וטיילו, והתחתנו וילדו ילדים, ואפילו היה כאן פרוספריטי בכלכלה, כי הצבא הבריטי והחיילים שלו היו צרכנים גדולים של התעשייה בארץ, של המלונות, המסעדות, החנויות, הכול. אנחנו חיינו כאן כמו בבועה, אבל הדאגה לגורל קרובי המשפחה שנשארו באירופה כרסמה בלב ולא נתנה לנו מנוח. בכל פעם הגיעו בשורות איוב חדשות וקטעי שמועות וידיעות, חלקן מבוססות ואחרות לא, שהופיעו בעיתונים, על רציחות המוניות של יהודים, אבל לא ידענו אם להאמין להם. אנחנו לא רצינו להאמין, לא יכולנו להאמין. מי יכול לקבל דבר כזה? הראש והלב מאנו להאמין. אל תשכח שעוד לא הייתה לנו התמונה כולה על השואה, זו התבררה רק אחרי שהסתיימה המלחמה.

בתקופת המלחמה היישוב היהודי שיתף, בדרך כלל, פעולה עם הבריטים במלחמה מול גרמניה הנאצית. עשרות אלפי חיילים מארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים.

ארגוני המחתרת היהודיים: ה'הגנה' ו'אצ"ל' ('הארגון הצבאי הלאומי'), החליטו להפסיק את המאבק בשלטון המנדט הבריטי עד לניצחון על גרמניה הנאצית. 'לח"י' – 'לוחמי חירות ישראל', לעומת זאת, המשיכו במאבק הצבאי בבריטים באמצעות פעולות חבלה במתקנים חשובים, ובניסיונות להתנקש בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי.

אומר לך את האמת. אנחנו, במשפחה שלנו, היינו רחוקים כמו מזרח ממערב מכל הנושא של המאבק הצבאי נגד הבריטים והמחתרות. אני כן זוכרת שהשתתפתי, פעם או פעמיים, בהפגנות נגד הבריטים לאחר המלחמה, משום שהם,  באכזריות ובאטימות לב ,סגרו את שערי הארץ בפני ניצולי השואה.

סבא שלך היה עסוק מבוקר עד לילה בחנות, כדי להביא פרנסה טובה, ואני הייתי טרודה, עד מעל לראש, בגידול הילדים ובבישולים. אל תשכח שאז עוד לא היו לנו את כל הלוקסוס שיש היום: מקרר, כיריים של גז (בישלנו על פתיליות), מיקסר. הכול היה פרימיטיבי במטבח, ולהיות עקרת בית זו הייתה עבודה פיזית קשה במשרה מלאה. חוץ מזה, עזרתי לסבא בכל מה שקשור ל'קשרי החוץ' של העסק והמשפחה עם הרשויות, ואת כל זה עשיתי בהצלחה רבה ובגאווה גדולה.

 על מה דיברנו? על תקופת המלחמה. מסביבנו 'יהום הסער' כמילות השיר, ואנחנו נאחזנו בשגרה שלנו ובחיים הקטנים שלנו.

כל זה עד אותו יום מקולל, לפני עשרים שנה, בחודש מאי 1944. הייתה זו שעת בין הערביים כשסבא עמד לסגור את החנות הריקה. הוא ישב לשתות את הקפה האחרון של היום כשהוא עובר בנינוחות על ספרי הקבלות והחשבונות, וסופר שוב את הכסף שבקופה כדי שיתאים לסיכום החשבוניות.

פתאום נכנסה לחנות כרוח סערה בחורה צעירה. סבא, שהיה שקוע בחישובים שלו, היה לרגע בהלם, לא הבין בשנייה הראשונה מה היא עושה שם בכלל. איך אני אדגים לך את הסיטואציה? כאילו שפתאום נופלת עליך התקרה מהדירה למעלה ומישהו נוחת אצלך בסלון, ואתה, מרוב הלם, נשאר עם הפה פעור כי זה הדבר האחרון שהיית מצפה לו. אבל הוא, באינסטינקטים שלו, קלט שהשחרחורת המתולתלת שהתפרצה לו לחנות היא לא לקוחה, אלא מישהי שנמצאת במנוסה, והיא צריכה עזרה.

היא רק הספיקה לשאול אותו בחצי פה אם אפשר לצאת מהדלת האחורית של החנות, והוא, המום, אמר לה בגמגום שאין בחנות דלת נוספת, מבלי לשאול אותה למה ומדוע, וממי היא נמלטת. ואז, כמו רוח, היא ברחה משם כמו שנכנסה. כל הסיטואציה ההזויה הזאת ארכה, לכל היותר, דקה או שתיים.

סבא עדיין היה מבולבל מרוח הסערה הנשית שהייתה ונעלמה, ובעודו עומד ומנסה להסדיר את המחשבות ומתקשה להבין מה בעצם היה שם, התפרצו לחנות שלושה גברים צעירים בלבוש אזרחי ואחד מהם שלף אקדח לעברו.

סבא קפא במקום. הוא נאלם דום ונהיה חוור כמו סיד.

'מה שמך?' הם שאלו אותו באנגלית בקול תקיף.

הוא ענה  להם באנגלית מגומגמת.

'אני…אני…מוריס שמעון'.

'מה עשית עם הצעירה שברחה לכאן? לאן היא ברחה?'

'הצעירה?'

'כן, זאת שעכשיו נכנסה לחנות שלך. אל תנסה לרמות אותנו. עקבנו אחריה וראינו שהיא נכנסה לכאן. איפה החבאת אותה?'

סבא פכר את ידיו ורגשות הפחד והחרדה הציפו אותו.

'אני…היא לא פה, הלכה…'.

הם לא הקשיבו לתשובתו. תוך שניות סרקו את החנות ואחד מהם עלה לקומת הגלריה והזיז משם בזעם נורא את גלילי הבד והם נחבטו ברעש על הרצפה.

'הברחת אותה מכאן? נכון?'

סבא המבוהל רק מלמל כמה מלים כששניים מהם זינקו החוצה והשלישי אזק אותו.

'אתה הברחת אותה…אתה משתף פעולה עם המחתרת'.

סבא קפא במקומו, מתחיל לעכל את הסיטואציה הקפקאית שנקלע לתוכה ולהבין מה קרה כאן.

'אני…אין לי מושג מי זאת…על מה אתם מדברים? אני…חשבתי שמישהו מנסה להכות אותה…בקושי דיברתי איתה והיא כבר נעלמה'.

'אתה בא עכשיו איתי למטה הבולשת. הם כבר יטפלו בך כמו שצריך.'

בשלב זה בעלי החנויות השכנים החלו להתגודד בפתח החנות וצפו בחרדה במתרחש. סבא האזוק שרעד כולו, הצליח בקושי רב לנעול את החנות וצעק לשכניו שימהרו להודיע לי שהוא נלקח למעצר.

אל תשאל מה שעברנו באותה תקופה. סבא המסכן שלך, שהיה מומחה גדול בבדים ובמשא ומתן עם ספקים, אבל לא היה לו מושג ממחתרות וממאבק צבאי, מצא את עצמו בתא המעצר, חשוד בפעילות מחתרתית כנגד הבריטים. אסון גדול נפל עלינו.

נסעתי לבקר אותו בתא המעצר ומצאתי שם שבר כלי. הוא בקושי הוציא הגה מהפה, היה בדיכאון עמוק ולא נגע באוכל המגעיל של בית המעצר. מזל שהם הרשו לי להכניס לו קצת תבשילים שבישלתי, אחרת היה קורס מרוב תשישות.

אחרי שבוע בערך, העבירו אותו לירושלים לבית הסוהר 'הקישלה'. שמה חקרו אותו וחקרו בלי סוף, ביום ובלילה. סיוט שעוד לא ברא השטן. והוא חוזר ואומר ל'חוקר הטוב' הראשון, ואחר כך ל'חוקר הרע' השני – שאין לו מושג מי הייתה הצעירה השחרחורת המתולתלת שהתפרצה אליו לחנות כדי למצוא מחסה. ושבכלל, אין לו שום קשר למחתרות. מה הם רוצים מהחיים שלו? הוא סוחר פשוט שמבין רק בבדים ובחשבונות…אבל הם הטיחו בו שוב ושוב.

'אתה שחקן מעולה. יש לנו כמה ביום כמוך. תפסיק לשקר ותתחיל להגיד את האמת…' והוא בוכה ונשבר ושוב פעם מכחיש בדמעות שאין לו שום קשר לסיפור הזה, והוא רק רוצה לחזור למשפחה שלו ולחיים הקודמים שלו.

כעבור חודש בערך, תבין….הכול כבר מתערבב לי בראש, כי מה שאני זוכרת מהתקופה החשוכה ההיא זה שלא הפסקתי לבכות ובקושי תפקדתי, אז אל 'תתפוס' אותי על זמנים מדויקים. בבית היו אמא שלך הבכורה, הבן האמצעי, והקטנה שלנו שהייתה בגיל ההתבגרות.

הפחד הגדול היה שחלילה, יפסקו לו בבית המשפט הבריטי גזר דין מוות על שיתוף פעולה עם המחתרת, או, שבמקרה הטוב, הוא יישב שנים ארוכות בכלא. שתי האופציות היו איומות.

שכרנו את עורך הדין הכי נחשב והכי יקר בארץ, שהיו לו גם מהלכים אצל רשויות המשפט הבריטיות בארץ. בינתיים העבירו את סבא למחנה המעצר בלטרון, שם הוא ישב והמתין למשפט שלו במשך חודשים ארוכים יחד עם אסירי המחתרות. אל תשכח שהוא כבר היה קרוב לגיל 50. התנאים במחנה היו קשים, סבא התגורר בצריף עם עוד 20 אסירים. בצריף לא היו שירותים, מקלחות, גם לא מים זורמים. כדי להתרחץ, לשתות, ולעשות את הצרכים, האסירים נאלצו להגיע לצריף הרחצה שהיה ממוקם בצפון המחנה. גם חשמל לא היה בצריפים, והאסירים השתמשו במנורות 'לוקס' שפעלו בגז.  

אני אעשה את זה קצר עבורך. החיים שלנו נעצרו ולא ידענו מתי יחזרו להיות כפי שהיו, אם בכלל. נקלענו לצרה צרורה. חנות הבדים שלנו, כמובן, נסגרה בהוראת השלטונות הבריטים ביום שסבא נעצר, ונשארה סגורה בערך שנה, עד שנגמר כל הסיוט הזה.

בינתיים, היה צריך לאכול ולשלם חשבונות ולשלם גם משכורת לעובד שהיה לנו בחנות, אפילו שהחנות לא פעלה. אחר כך פיטרנו אותו ושילמנו לו פיצויים.

נאלצנו למכור את הבית ברחוב דיזינגוף כדי לממן את ההוצאות הענקיות האלו. לאחר שנה בערך, נערך המשפט, ובמשפט הצליח עורך הדין להוכיח שלסבא אין שום קשר לפעילות המחתרות, והוא נקלע לסיטואציה שלא באשמתו ושלא בבחירתו. אחרי שנה הוא שוחרר. שבור נפשית, רזה בעשרה קילו, אבל חופשי. התחלנו את החיים מחדש.

ועכשיו אתה בטח שואל את עצמך מי הייתה הצעירה השחרחורת ש'בזכותה' נקלענו לצרה הזו?

זאת הייתה גאולה כהן, שדרנית תחנת השידור המחתרתית של לח"י, אשר ברחה מהבלשים הבריטים שעקבו אחריה, לאחר שזיהו אותה מדביקה ברחוב נחלת בנימין כרוזים של המחתרת. בכרוז הזה ארגון לח"י לקח אחריות על הוצאתם להורג של שני בלשים יהודים מהבולשת הבריטית, שהואשמו בכך שהיו מלשינים וסוכני המודיעין של האויב. במנוסתה, היא נכנסה לחנות של סבא, כנראה כדי למצוא משם דרך מילוט, ואז קרה כל הבלגן הזה**.

לפעמים, הילדים שלנו, אמא שלך והאחים שלה, שהם כבר בעלי משפחות, מקנטרים אותי על כך שיכלו להיות היום מסודרים כלכלית, עם הבית ברחוב דיזינגוף, ואני משיבה להם – כפרה. אין מחיר לחיים של סבא ולחיים שלנו. וחוץ מזה – זאת הייתה התרומה הצנועה שלנו למאבק הצבאי בבריטים כדי שיעזבו ותקום המדינה היהודית. כל אחד תורם את חלקו בצורה אחרת. נכון?

          הערות המחברת:

*הסיפור אמיתי. שם הסבא שונה.

**מדובר בבלשים זאב פלאש וחיים גוטביץ Gutevitch  שהוצאו להורג על ידי לח"י בשנת 1944. לימים, טוהר שמו של גוטביץ שהיה סוכן 'ההגנה', והוא הוכנס לספר 'יזכור'.

בתמונות- מחנה המעצר בלטרון ורחוב נחלת בנימין בתקופת המנדט הבריטי.

אודות המחבר

השארת תגובה